החלטה בתיק ע"מ 1786/09

ביום 6.3.09 נתפס המשיב כשהוא עובר את גדר ההפרדה. כתב האישום בעניינו מייחס לו עבירה של הפרת הוראה בדבר סגירת שטח, וכן עבירה של חבלה במתקן צה"ל, בכך שהזיז וקרע את ה"טלטלית שבגדר" (כך במקור בכתב האישום).

בית משפט קמא דחה את בקשת התביעה למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים, והורה על שחרורו בערובה. בית משפט קמא נימק את ההחלטה בכך שהמדובר באירוע חד פעמי, וכן בכך שהוא מתקשה להאמין שהמשיב הצליח לקרוע את הגדר בידיו החשופות.

התביעה הצבאית סברה כי שגה בית המשפט כאשר קבע שהמשיב לא קרע את הגדר, וטענה כי ההלכה היא שיש לעצור במקרים אלה עד תום ההליכים המשפטיים.

סניגורו של המשיב סמך ידיו על החלטת בית משפט קמא, טען כי אין מסוכנות מהמשיב, וביקש לדחות את הערר.

יש לומר כי המשיב הודה בחקירתו כי אכן עבר את הגדר, אולם הכחיש שגרם לה נזק כלשהו. לטענתו, עבר את הגדר במקום בו כבר היה קיים פתח, והנזק לא נגרם על ידו. לדבריו, מטרתו הייתה להגיע לאבו גוש על מנת להחזיר לידיו סכום כסף ששילם לאדם מאבו גוש שהבטיח לארגן לו אישור כניסה לישראל.

מדו"ח הפעולה של סמ"ש זגידולין עולה כי בדיוק כשהגיע למקום זיהה את המשיב כשהוא עובר מתחת לשער של גשר ניגים (כתב היד בדו"ח אינו ברור לחלוטין) ונמלט לתוך ישראל, "כאשר הוא מזיז וקורע את הטלטלית שבמקום".

אקדים ואומר כי אני שותף לתמיהתו של בית משפט קמא באשר לטענה כי המשיב "קרע" את הגדר. אינני מבין כיצד יכול אדם לקרוע את הגדר בידיו החשופות, כאשר ניסיון החיים מלמד כי המדובר ברכיב שהינו סלילים של תיל ובהם דוקרנים. ודוק: אין חולק כי לא נמצאו במקום או על גופו של המשיב כלים המתאימים לחיתוך או פריצה של גדר כלשהי.

התובע ניסה לטעון כי המדובר בהרמת הגדר מהאדמה ובכך מתבצעת "הקריעה". אין בידי לקבל השערה זו משני טעמים. האחד, מבחינה ראייתית עולה כי בדו"ח הפעולה נרשם כי ניתן לראות את הנזק. אם המשיב רק הרים את הגדר, ואפילו נניח כי הצליח שלא להידקר, ולאחר מכן זו חזרה למקום בו הונחה על הקרקע, הרי שלא ניתן היה להבחין בנזק כלשהו. השני, עניינו כללי יותר ונוגע לכך שעניין לנו במשפט פלילי. אם מבקשים ליחס למשיב מעשה עובדתי, יש לפרטו ברמה כזו שניתן להבין בבירור מה עשה המשיב וכך ניתן להסיק במה מהווה עניין זה עבירה. כאשר התמונה העובדתית אינה שלמה, לא בנקל ניתן יהיה להשלים אותה, בייחוד כאשר על פי פשוטו של מקרא נטען כי המשיב קרע את הגדר וגרם לה נזק נראה לעין, ומכאן עולה שנטען כי המשיב הפריד לשניים בין חלק אחד של התיל לחלק אחר.

מכיוון שכך, יש לומר כי עוצמת הראיות בעניין גרימת הנזק לגדר הינה בעייתית, ועל כן, נכון היה מצידו של בית משפט קמא לקבוע כי הראיות לעבירה השנייה שיוחסה למשיב הינן חלשות.

נותרנו עם השאלה האם ישנה עילת מעצר. התביעה הפנתה לעניין עלאמי (ע"מ 06/ 2358 אלעלאמי נ' התובע הצבאי [פדאור (לא פורסם) 06 (19) 870], שם נאמר, אגב אורחא, שגם אם דובר במעבר בפרצה אשר פרצו אחרים, היה מקום למעצר, וכן הפנתה לפסיקה נוספת בהקשר זה.

אכן, מעבר גדר ההפרדה מקים עילת מעצר. יחד עם זאת, הדין מורנו לבחון לא רק עילת מעצר, אלא עלינו לבחון אף חלופת מעצר. וכפי שנקבע בעניין בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן, תק-על 99(2), 10:

"חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן"

(ראו בעניין זה גם בש"פ 6999/04 נעיראת נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 952).

בית משפט קמא סבר כי בנסיבות העניין, ובהעדר ראיות לפגיעה בגדר ההפרדה, לנוכח עברו הנקי של המשיב, ומכיוון שהמדובר במקרה חד פעמי, ניתן להסתפק בחלופת מעצר של הפקדת ערובה במזומן.

מצאתי כי בנסיבות העניין החלטת בית משפט קמא הינה סבירה, וניתן לאיין את חזקת המסוכנות ממעשיו של המשיב באמצעות חלופה. לא מדובר בנסיבות היכולות להצביע על סיכון משמעותי לחזרה של המשיב על העבירה, ועל כן לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

לאור האמור לעיל, הערר נדחה.

ניתנה היום, 22 במרץ 2009, כ"ו באדר התשס"ט, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: